פסק-דין בתיק עד"י 1938/09

המערער הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות שעניינן חברות ופעילות בחוליה צבאית ששמה לה למטרה לבצע פיגועים נגד כוחות הצבא. המערער גויס לחוליה זו על ידי אחד ג'האד חרוב (להלן: ג'האד). המערער היה חבר בחוליה זו משך כשנה ועד למעצרו. כן הורשע המערער בקשירת קשר עם חברי חולייתו לבצע פיגוע ירי במטרה לגרום למות מי מתושבי ישוב באזור נגוהות. ג'האד, שהיה צד לקשר, הציע למערער ולחבר אחר בחוליה לרכוש כלי נשק לצורך ביצוע הפיגוע. ברם, השנים השיבו כי אין ברשותם כסף. על כן, הסכים ג'האד לרכוש את הנשק מכספו. בסמוך לאחר מכן, הודיע ג'האד לחבריו כי ברשותו רוס"ר קלצ'ניקוב. עם זאת, הפיגוע המתוכנן לא יצא אל הפועל.

הצדדים טענו לעונש בפני בימ"ש קמא זה בכה וזה בכה. התביעה הדגישה בסיכומיה את עצם הצטרפותו של המערער לחוליה צבאית כנסיבה משמעותית לחומרה, תוך הפניה לפסקי דין שניתנו על ידי בימ"ש זה בעניין. הסנגוריה ביקשה כי דינו של המערער ייגזר בהתאם לרמת הענישה שנקבעה בעניינם של חברי חולייתו. הסניגור הפנה במיוחד לגזר דינו של ג'האד שגייס את המערער והיה יוזם הפעילות, שנשפט בהסדר סגור בגין שורה ארוכה יותר של עבירות ל-33 חודשי מאסר (תיק יהודה 1721/07), ולזה של מחמוד חרוב (תיק יהודה 2209/07) עליו נגזרו בהסדר 26 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

על בסיס גזרי דין אלה, אותם איבחן הסנגור לקולא בשל גילו הצעיר של המערער וחלקו השולי בפרשה, עתר הסנגור לעונש שלא יעלה על ימי מעצרו של המערער.

יצוין עוד כי בפני בימ"ש קמא העידה אם המערער שהסבירה כי היא חולת סרטן הזקוקה לעזרת בנה. המערער מצידו הביע חרטה על מעשיו במסגרת דברו האחרון.

עם תום שמיעת טיעוני הצדדים, גזר ביהמ"ש על המשיב 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 2,000 ש"ח.

בנימוקי גזר הדין, קיבל בימ"ש קמא את טענתו העיקרית של הסנגור בדבר הצורך להצמיד את עונשו של המערער לזה של חבריו ואף להקל עימו מעבר לעונשם בשל חלקו בפרשה. כן התחשב ביהמ"ש בנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו.

אלא שלדעת הסנגור, גם אם צדק ביהמ"ש בקביעתו העקרונית הנ"ל, שגה בישום הדברים כאשר גזר על המערער עונש חמור ביותר ביחס לחבריו ולחלקו בפרשה.

זהו הבסיס לערעור הנוכחי, במסגרתו שטח הסנגור פעם נוספת את טענותיו וביקש כי אקל במידה משמעותית בדינו של המערער עד כדי שחרורו לאלתר.

התביעה הצבאית התנגדה לערעור. לטעמה, בימ"ש קמא ביטא היטב את עקרון אחידות הענישה ואיזן נכונה בין כלל נסיבות המעורבים.

אומר מיד כי בחינת תיקיהם של כלל המעורבים בפרשה זו עורר בי תמיהות לא מעטות באשר להקפדה על עקרונות ענישה בסיסיים מצד התביעה. מבלי להרחיב, אציין כי עונשי המאסר להם עתרה התביעה בעניינם של השותפים רחוקים מאוד מרמת הענישה שנקבעה ע"י בימ"ש זה בעבירות דומות.

משכך ומשנקבע קו עונשי ברור בפרשה, אך טבעי היה שבימ"ש קמא יגזור את דינו של המערער בהתאם לכך. ואכן, אין לכחש כי עניינו של המערער קל מזה של חבריו. גם אם ל מחמוד חרוב עמדו  נסיבות מיוחדות הקשורות למצבו הבריאותי ואשר היו עשויות להבדילו מהמערער, הרי שאין ספק כי חברו ג'יאהד היה הרוח החיה מאחורי גיוס המערער ופעילות החוליה ואף היה מעורב בעבירות נוספות ומבוגר יותר, ומשכך ראוי עונשו של המערער להיות קל הרבה יותר מזה של ג'יאהד.

מאידך גיסא, אין ספק כי הצטרפותו של המערער לחולייה הצבאית וקשירת הקשר לבצע פיגוע ירי, אינם מעשים של מה בכך.

למותר לציין, כי כלל השיקולים האמורים לא נעלמו מעיני בימ"ש קמא, אשר עמד עליהם ועל הטיעונים האחרים של הצדדים בהרחבה בגזר דינו.

הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה בוחנת מחדש את שיקול דעתו של בימ"ש קמא בהתאם לשיקול דעתה. במסגרת הערעור נבחנת, על כן, השאלה האם שגה בימ"ש קמא בקביעותיו, ובכלל זה האם חרג באופן ניכר מהמידה העונשית הראויה. בהעדר חריגה כאמור, גם אם סבורה ערכאת הערעור שהיה מקום להטלת עונש שונה במקצת, תמנע מהתערבות.

זהו המקרה בנידון דידן, בו יתכן שאם הייתי נדרש לגזור את עונשו של המערער מלכתחילה הייתי פוסק באופן שונה מאשר עשה בימ"ש קמא. ברם, מששוכנעתי כי ביהמ"ש התחשב בכלל השיקולים ולא סטה ממתחם הענישה הסביר, לא מצאתי מקום להתערב בגזר דינו.

בהתאם לאמור, הנני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום, 20 במאי 2009, כ"ו באייר התשס"ט, בנוכחת המערער, ב"כ והתוב"ץ.

(-)

המשנה לנשיא